החלטה בתיק רע"א 3779/13

1.        לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו מיום 25.4.2013 (ע"א 25940-03-13, השופטת י' שבח) שהורתה על עיכוב הביצוע של פסק דינו של בית המשפט השלום בתל-אביב יפו (ת"א 39446-06-12, השופט י' קורן).

רקע והליכים קודמים

2.        המבקשים והמשיב 1 (להלן: המשיב) היו חוכרי משנה במשותף, יחד עם חוכרים נוספים, בחלקה 17 בגוש 6414 בשכונת נווה גן ברמת השרון (להלן: החלקה המקורית). ייעודה של החלקה המקורית שונה במסגרת תוכנית רש/446 מיעוד חקלאי לבניה למגורים. בהמשך לכך, במסגרת הליך של איחוד וחלוקה, קיבל המשיב זכויות בחלקה חדשה שמספרה 153 בשטח של 2,500 מטר (להלן: החלקה השנייה), ואילו המבקשים קיבלו זכויות בחלקה חדשה שמספרה 150 בשטח של 1,250 מטר (להלן: החלקה). המשיב החזיק בשטח הנכלל כעת במסגרת החלקה הן בטרם התקיים הליך האיחוד והחלוקה והן לאחריו. במסגרת כך, הוא החזיק במבנים המצויים בחלקה הנוספת הרשומה על שם המבקשים, ואף כעת הוא מוסיף להחזיק בהם ומשכיר אותם לצדדים שלישיים.

3.        לאחר השלמת הליכי האיחוד והחלוקה הגישו המבקשים והמשיב בקשות לקבלת היתרי בניה, כל אחד בחלקתו, ועל-פי פסק דינו של בית משפט השלום, המשיב מקדם כיום את הבנייה בחלקתו. למבקשים עצמם לא הוצא היתר בניה, בהתחשב בהוראותיה של תוכנית האיחוד והחלוקה הקובעות כי לא יוצא היתר בניה לחלקה כל עוד לא נהרסו ופונו המבנים הקיימים עליה.

4.        לנוכח האמור לעיל, הגישו המבקשים לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה כנגד בנו של המשיב ומחזיקים נוספים בחלקתם. לטענת המבקשים, לא הגישו מלכתחילה תביעה כנגד המשיב משום שסברו כי רק בנו מסרב לפנות את החלקה. בית משפט השלום קיבל את התביעה בפסק דינו מיום 15.3.2011 (ת"א 2886-08-10, השופט ד' מור) (להלן: פסק הדין הראשון), כבר בסיומו של שלב קדם המשפט, וזאת בהסתמך על תקנה 143(9) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) המורה כי לבית המשפט נתונה הסמכות ליתן פסק דין בשלב קדם המשפט אם נתברר שלנתבע אין הגנה בפני התביעה.

5.        בפסק דינו זה קבע בית משפט השלום כי גם אם יוכיחו הנתבעים את כל הטענות העובדתיות שכללו בכתב ההגנה, הרי שהדין אינו מזכה אותם להמשיך ולהחזיק בחלקתם של המבקשים, ועל-כן יש לקבל את התביעה כבר בשלב זה. בית משפט השלום דחה את הטענה כי לבנו של המשיב ניתן רישיון מטעם המבקשים לתפוס חזקה בחלקה עד שניתן יהיה לבנות במקום. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי עם פרסומה של תוכנית האיחוד והחלוקה איבד כל צד את זכויותיו בחלקה המקורית וקיבל זכויות בחלקה החדשה שהוקצתה לו.

ההליך מושא הבקשה

6.        המשיב וחלק מן המחזיקים האחרים בחלקתם של המבקשים לא היה צד להליכים שהתנהלו בפני השופט ד' מור, ועל כן, נדרשו המבקשים להגיש תביעה נוספת לבית משפט השלום לסילוק ידם של המשיב ומחזיקים נוספים אלה (ת"א 39446-06-12, השופט י' קורן). המשיבים 4-2 הודיעו כי אינם מחזיקים בחלקה, ובעקבות כך ניתן ביום 17.1.2013 פסק דין כנגדם שבו קבע בית משפט השלום כי ככל שיתברר כי הם מחזיקים בחלקה, יהיו המבקשים רשאים לפנותם באמצעות הליכי הוצאה לפועל. בשלב מאוחר יותר, קיבל בית משפט השלום את התביעה כנגד המשיב, שוב בשלב קדם המשפט, מכוח תקנה 143(9) לתקנות (להלן: פסק הדין השני). בית משפט השלום ביסס את פסק דינו השני על פסק הדין הראשון שניתן באותו עניין, ואף ציטט את מרביתו. בית משפט השלום קבע כי הטענות שהעלה המשיב בפניו הן זהות לטענות שהעלה בנו בפני השופט מור (וכי הוא אף יוצג בידי אותו עורך דין), וכי יש לדחות את התביעה בשל כך שהמשיב לא העמיד הגנה כנגד התביעה. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי גם אם המשיב קיבל רישיון מהמבקשים לעשות שימוש בחלקה, הרי שרישיון זה פקע, אף לגרסת המשיב עצמו, עם אישורה של תוכנית האיחוד והחלוקה והאפשרות לקבל היתר בניה על החלקה. לפיכך, קבע בית משפט השלום כי על המשיב לפנות את החלקה באופן מיידי ולמסור את החזקה בה למבקשים כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ.

7.        המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דין נוסף זה של בית משפט השלום, ובד בבד עמו הגישו בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. כאמור, בית המשפט המחוזי הורה - בהחלטה ב"פתקית" -  על עיכוב הביצוע של פסק דינו של בית משפט השלום, בכפוף להפקדת ערובה בסך של 75,000 שקל. בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם אין מחלוקת על כך שאין מדובר בפינוי בית מגורים, אך הוסיף כי בשלב זה לא ניתן להעריך את טענות המשיב לפיהן ניתנו לו רשות בלתי הדירה או הסכמה להחזיק בחלקתם של המבקשים עד למתן היתר בניה בה, וכי אלה מחייבות בירור. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי פסק דינו של בית משפט השלום ניתן במסגרת קדם משפט ללא שמיעת ראיות, תוך הסתמכות על פסק הדין הקודם בנושא שהמשיב לא היה צד לו, ולפיכך הורה על עיכוב הביצוע כמבוקש. 

טיעוני הצדדים

8.        בקשת רשות הערעור שבפני הוגשה על החלטה זו. לטענת המבקשים טעה בית המשפט המחוזי משעיכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט השלום. לטענתם, בית המשפט המחוזי כלל לא בחן את מאזן הנוחות בין הצדדים. בהקשר זה, טוענים המבקשים כי החזקתו של המשיב בחלקה גורמת להם לנזקים כבדים הנאמדים בכ-200,000 שקל בחודש, שכן היא מעכבת את הבנייה המתוכננת בחלקתם. המבקשים מוסיפים וטוענים כי המשיב מצידו מקדם את הבנייה על חלקתו וכי הפינוי שעליו הורה בית משפט השלום לא יגרום לו כל נזק. המבקשים טוענים גם כי ככל שיגרם למשיב נזק, הרי שמדובר בנזק כספי שאינו בלתי הפיך, ולכן אינו מצדיק את עיכוב הביצוע. המבקשים טוענים עוד כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא התייחס בהחלטתו לסיכויי הערעור, אשר לגרסתם הם אפסיים.

9.        המשיב סומך את ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי, וטוען כי סיכויי הערעור שאותו הגיש הם גבוהים, בשים לב לכך שפסק הדין השני ניתן בשלב קדם המשפט - מבלי שנחקרו עדים, תוך פגיעה בזכויותיו הדיוניות ותוך הסתמכות מוטעית על פסק הדין הקודם, שהוא לא היה צד לו. המשיב עומד בהקשר זה על טענתו לפיה המבקשים התירו לו בכתב להשתמש בחלקתם ולבנות עליה מחסנים, שיפונו כאשר ניתן יהיה לבנות בנייני מגורים במקום. כן טוען המשיב כי טרם בשלה העת לבנייה על החלקה, ולפיכך הוא אינו מחויב לפנותה על פי ההסכמות בין הצדדים. המשיב מוסיף וטוען כי הימנעות מעיכוב ביצועו של פסק הדין תגרום לו לנזק בלתי הפיך, מאחר שלאחר הפינוי המבקשים יהרסו את המבנה הקיים על החלקה, והדבר עלול להוביל לקריסת שאר חלקי המבנה הבנויים על מקרקעין שאין למבקשים זכויות בהם. המשיב תומך טענתו זו בחוות דעת הנדסית שהוגשה מטעמו לבית משפט השלום (להלן: חוות הדעת ההנדסית). 

דיון והכרעה

10.      לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, על נספחיהן, באתי לכלל מסקנה כי יש להעניק רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור לפיה, ולקבל את הערעור, כמפורט להלן.

11.      בפתח הדברים אציין כי בעקבות התיקון שנערך לאחרונה בתקנות (תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון), התשע"ג-2013), הסמכות לעכב את ביצועו של פסק דין שטרם הוגש עליו ערעור נתונה לערכאה הדיונית, ורק לאחר הגשת הערעור מסורה סמכות זו לידי ערכאת הערעור (כפי שמורה תקנה 467 לתקנות). בענייננו, המשיב הגיש בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין השני במישרין לבית המשפט המחוזי (לאחר הגשת הערעור), ועל כן, בית המשפט המחוזי הוא הערכאה הראשונה שדנה בבקשת עיכוב הביצוע. לפיכך, הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)) אינה חלה לכאורה במישרין על ענייננו (זאת, בניגוד למצבים בהם גם בית משפט השלום וגם בית המשפט המחוזי דנו בבקשת עיכוב ביצוע. השוו: רע"א 2717/13 דבי נ' עיריית תל אביב יפו, בפסקאות 12-10 (5.5.2013)). במקרים מסוג זה, העובדה שבקשת עיכוב הביצוע נידונה רק בפני ערכאה אחת קודם לבחינתה בבית משפט זה מהווה שיקול להקלה מסוימת באמת המידה בקבלתן (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 222 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: הערעור האזרחי)), מבלי לגרוע מכך שהנטייה להתערב בהחלטותיהן הערכאות הדיוניות בנוגע לסעדים זמניים היא מצומצמת ביותר, למעט מקרים חריגים (ראו למשל: רע"א 4307/13 גאון נדל"ן בע"מ נ' ו.ח. גבעות חן בע"מ, בפסקה 8 (19.6.2013)). לכן, הגם שהלכת חניון חיפה אינה חלה במישרין, בית משפט זה יגלה ריסון בקבלתן של בקשות רשות ערעור המתייחסות לעיכוב ביצוע של פסקי דין של בתי משפט השלום, ויעשה זאת בעיקר כדי למנוע עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין (ראו והשוו: רע"א 3663/13 ה.י.ע.ם יזום והשקעות בע"מ נ' ג'י.אל.אי - מרכז רוטשילד בע"מ, בפסקה ח' (25.6.2013)).

11.      אפנה כעת להחלתן של אמות מידה אלה בענייננו. כידוע, בעל דין שזכה בהליך זכאי לממש את זכייתו, ואין בהגשת הערעור כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין (תקנה 466 לתקנות). בבוחנו בקשה לעיכוב ביצוע על בית המשפט להידרש לשני מבחנים מצטברים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. במקרה דנן, אף אם אניח כי סיכויי הערעור אינם קלושים לחלוטין, בשים לב לכך שפסק הדין ניתן בשלב קדם המשפט (מבלי לנקוט כל עמדה בעניין), הרי שמאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המבקשים. אין מחלוקת על כך שהמבקשים הם בעלי זכות החכירה בחלקה שההחזקה בה עמדה במוקד הדיון. ברי כי מדובר במקרקעין ששווי זכויות הבנייה עליהם הוא גבוה מאוד, וכי כל עיכוב בבנייה עליהם גורם למבקשים לנזק כלכלי כבד. כמו כן, לא השתכנעתי כי ביצוע פסק הדין יגרום למשיב לנזק בלתי הפיך. אין מחלוקת על כך שהמשיב אינו מתגורר בחלקה, ועל כך שהמבנים אותם הוא נדרש לפנות אינם בתי מגורים. אכן, בית משפט זה נוטה לעכב פסקי דין המורים על פינוי דירות מגורים, אך בנוגע לפינוי נכסים אחרים, הנטייה היא שלא לעכבם (ראו: ע"א 883/13 חברת האחים מ.ר.ש לוי בע"מ נ' פקיד שומה י-ם 1,בפסקה 13 (9.6.2013) והאסמכתאות המופיעות שם; הערעור האזרחי, בעמ' 374-372).

12.      זאת ועוד, דומה כי טענתו של המשיב לפיה פינוי המבנים האמורים יגרום לקריסתם של מבנים אחרים הבנויים מחוץ לחלקה, אינה מבוססת כל צורכה. כאמור, המבקש ניסה להיבנות מחוות הדעת ההנדסית, שצירף כנספח לתשובתו לבקשת רשות הערעור. אולם, בפועל זוהי חוות דעת בת עמוד אחד, שנאמר בה רק כי לאחר שיפורקו המבנים הבנויים על חלקתם של המבקשים יתחייב "מתן פתרון קונסטרוקטיבי למבנים הנותרים". אין בחוות הדעת התייחסות לסכנת קריסה, או לנזק בלתי הפיך שלא ניתן יהיה לתקנו. אם כן, ככל שההימנעות מעיכוב ביצוע פסק הדין תגרום נזק למשיב, הרי שמדובר בנזק כספי אשר ניתן יהיה לרפאו בפיצוי אם וכאשר יתקבל ערעורו של המשיב, ועל כן הוא אינו מצדיק את עיכוב הביצוע (ראו למשל: רע"א 3174/11 ניסנוב נ' גורל, בפסקאות 9-8 (26.5.2011)) .

13.      סוף דבר: הבקשה מתקבלת ובהתאם מתבטלת החלטתו של בית המשפט המחוזי. לפנים משורת הדין, ניתנת למשיב שהות נוספת להתארגנות, והוא ימסור את החזקה בחלקה למבקשים עד ליום 1.9.2013. בנסיבות העניין, ישא המשיב בהוצאות המבקשים בסך של 15,000 שקל.

           ניתנה היום, כ"א באב התשע"ג (28.7.2013).